היא עולה לא'.
היא לא הראשונה שלי. היא השלישית. אבל בבטן, עמוק-עמוק, היא כמו ראשונה. יש בי פחד ענק והתרגשות עצומה.
היא הורסת אותי. היא פומיקי שלי. יש לה תלתלים מוזרים שמאפיינים ממש רק אותה. יש לה חיוך שחושף שיניים קטנות ומתוקות עם רווח בין הקדמיות וכיווץ כזה מיוחד של האף.
עוד כשהיתה בבטן, הוא החליט שהיא תהיה -עמליה.
"אבל, עמליה זה שם לילדה משוגעת כזאת, יש לה עיניים עם ניצוץ של צחוק ועם תלתלים, ואין לנו תלתלים במשפחה בכלל "
"ככה היא בדיוק תהיה, את תראי". והוא צדק.
אפשר להגיד שהיא פושטקית קטנה. צוחקת מכל הלב, נעלבת מכל הלב ונותנת את כל הלב. היא עמליה.
כשהיא נולדה, הוא לא היה בחדר לידה. ואולי בגלל זה הייתי חייבת באותו הרגע לאהוב אותה כפול. לאהוב אותה חזק חזק. עמוק מבפנים. שהיא לא תרגיש שהוא לא פה. עוד מעט יבוא ויחזיק אותה קרוב אליו ולא ירפה.
עמלי שלי, ילדה מלאה ברוך ואהבה. היא לא נותנת בקלות להתקרב כי היא פגיעה כל-כך. היא רגישה ועדינה אבל מצד שני משתוללת ופרועה.
היא מתוקה כל כך, יש לה חוש הומור מיוחד רק לה. היא צוחקת ממש עם כל הגוף. בעיניים שלה יש ברק, אור שתמיד דולק. היא תיתן את הלב שלה למי שהיא תרגיש שנותן לה בחזרה. היא ועדן, הגדולה, זה ממש סיפור אהבה. יש ביניהן חיבור מיוחד. לפעמים היא תלך לעדן לקבל את החיבוק וחיזוק שהיא צריכה כל-כך.
היום היא שלישית. באמצע מתוך חמש. קצת קשה לה במצב הזה. היא הקטנה בבוגרות אבל הבכורה בקטנות. זה מבלבל מאוד.
אבל היום, היא עולה לא'. היום היא באופן רשמי בגדולות.
כמה שאני מנסה תמיד לגונן עליה, לשמור עליה, זהו. אין לי יותר שליטה. אין לי מושג את מי תפגוש בחיים. עם מי היא תתחבר. אלו מילים ישמעו אוזניה ואלו מילים ייצאו לה מהפה כשאני לא לצידה.
אפילו עכשיו בחודשיים האחרונים כשהייתי צריכה לרשום יחד איתה עם מי היא רוצה להיות בכיתה שנה הבאה, היה ממש קשה לה לבחור. היא עוד קטנה. מה היא מבינה בחברויות? וכשאני ניסיתי ליצור לה את ה"חבורה הורודה שלה" נתקלתי בקשיים מול האמהות האחרות שכבר "סגרו ביניהן" ואני, אני גדולה ומבינה שאלו החיים. נעלבתי בשבילה. ממש לקחתי קשה. איך אפשר לוותר ככה על עמליה שלי? אחרי כמה ימים יצאתי מזה בהבנה שהיא תסתדר בטח יותר טוב ממה שאני חושבת. היא אלופה. היא מתוקה והיא תמצא חברות שמתאימות רק לה.
ואז הגיעה סאגת השיבוצים. מחלקים את כל הילדים במושב ל- 4 כיתות. ומה לעשות שהחברים הטובים שלה בשנה האחרונה הם שני בנים מדהימים! וכנראה שמפצלים את הבנים מהבנות. הלב שלי ממש לא עומד בזה. אני לא מצליחה להסביר את הלחץ שעבר עלי. הדאגה הצליחה להוציא אותי משלוותי. כל כמה ימים אני מרימה טלפון למזכירות בית הספר (כמו האמהות הקרציות האלה) "מה קורה עם השיבוצים??" ובכלל, פתאום הבנתי, מה אכפת לי מהשיבוצים (הרי בקושי ילדות ביקשו להיות איתה בכיתה), אני היסטרית על המורה שתהיה לה. ואז אני מגלה שהמורה שאני הכי אוהבת והכי מעריכה מקבלת השנה כיתות א'. ההיסטריה עולה שלב: איך אני משיגה את המורה מאירה!??! אני חייבת! ושוב, מציקה למזכירה של בית ספר "מתי יש שיבוצים בכיתות!??!?!" אז, ביום ראשון (מתחילים ללמוד מחר, כן) אני מקבלת הודעה באיזו קבוצה ווטסאפ קטנה שיש שיבוצים, אבל מכיוון שמאוחר כבר יחסית, המכתבים לא יספיקו להגיע בדואר אלא על ידי טרמפים של אזרחים נחמדים. ושוב אני מצלצלת למזכירה "רוצה שאבוא לקחת את המכתבים?" מתוקה את, היא עונה. המכתבים כבר אצלכם!
אה……. עפתי, או יותר נכון טסתי לדואר. הלב שלי, נשבעת, על מיליון. פותחת את המעטפה, ורואה : שם:עמליה מורה: מאירה. יש!!!!!!!!!!!!!! אני כל -כך מתרגשת. אני מתחילה לבכות. יושבת לי באוטו, 40 מעולות בחוץ. מזגן על 4. אני כולי לחץ. ופתאום הכל יוצא לי החוצה. בוכה כמו תינוקת. ממררת בבכי. ממש ידיים על הפנים ומוציאה את כל החופש הזה, כל הדאגות, כל החששות. כל ההיסטריה. הכל יוצא. די, זה לא בשליטתי. מרגישה כמו בקבוק מים לחיץ שרוקנו ממנו את כל המים ואין בו כלום, ריק. זה עכשיו רק היא מול כולם. אין לי איך לעזור לה. זה כמו רולטה. אני רק מתפללת שהכדור יעצור במקום שאני מאמינה שהכי טוב לה.
אז עכשיו, כשנרגעתי. לקחתי אוויר.
עמליה כולה בעננים כי גם עדן וגם נעמי היו בא'2 ועכשיו היא ממשיכה את המסורת וגם היא בא'2. כל הבית צורח. עדן ונעמי מרימות אותה ורוקדות איתה בסלון. צרחות של אושר, ואני מסתכלת עליהן, באושר, בנחת ומקווה שככה בדיוק הן יהיו אחת לשניה תמיד. תומכות, מקוות ושמחות אחת עם השניה.
חייבות לחגוג. אז נסענו כולנו לקנות דברים אחרונים לבית הספר כמו טושים, עפרונות ונעלי בלנסטון "כמו של גדולים" כי זה מה שהיא רוצה להיות – גדולה.
תיק וקלמר, חייבת להודות שאני מזמינה מחו"ל. התיקים וקלמרים בארץ לא משהו. במיוחד התיקים הנוראים של כיתות א. כבדים ומסיביים. בלי ציוד בפנים הילד סוחב על הגב טנק. והקלמרים- קטנים ולא נכנס כלום וגם באמצע השנה כבר נקרעים..אז עמליה זכתה (בגלל שהיא שלישית אז למדתי) והתיק שלה כבר מונח בבית מתחילת החופש והיא כבר מתרגלת לרעיון. והכי חשוב זה שיש את זה רק לה! לאף אחת אין את התיק הזה. מיוחד וייחודי.
אז מחר עם תיק מושלם מלא באהבה, חברים, חלומות, תפילות ומלאת חיוכים ומיליון תלתלים מוזרים – את יוצאת לך לעולם הגדול.
אז עמלי שלי, ילדה שלי, גדולה-קטנה שלי. אני איתך. מאחורייך. לצידך. דני-דין כזה. רואה ואיני נראית. אני פותחת לך מחר את הדלת של הבית. עם לב שלם אך על דופק גבוה. אני אלך איתך יד ביד לתחנה. אחזיק אותך קרוב אלי. את בטח תחזיקי בידי בחזרה. זהו, יפה שלי, הגיע הזמן לנתק את חבל הטבור ולהתחיל לנשום לבד. להתחיל את המסע שלך-לעצמך, למי את ומי החברים שלידך. ההסעה תגיע, הידיים ייפרדו. חיבוק ונשיקה. בטח כמה דמעות יתגנבו להם גם. את תסתובבי לעלות לאוטובוס. אני רואה את גבך, זקוף ואיתן אך כולו שברירי.
אל תדאגי, אני איתך.
אני אוהבת אותך בתי.
9 תגובות
השארת תגובה
השארת אותי עם דמעות על הבוקר. נשמעת ילדה מדהימה ובטוחה בדרכה. בהצלחה אהובה. לא פשוט לשחרר אותן.
וואו, ליסון, מרגש ומקסים. עשית חשק להכיר אותה לעומק
אני ממש מרוגשת! ילדה נפלאה ואמא מדהימה… את כותבת כל כך יפה ומדוייק. כיף לקרוא והרבה הצלחה לעמליה ולכולם.
אלופה שאת!
מקסים!
והרבה הצלחה לעמליה…
מקסים. בהצלחה לעמליה גם הבת שלי הלל עולה לכיתה א בעמיחי…היא גם השלישית שלי וההתרגשות כמו בראשון!!!
ליסון
זה נשמע את, רק בקטן
ווואוו ריגשת אותי . מקסים!!
תודה נופר.. מרגש לשמוע.
ליסון ( לא יעזור , זה שם המותג המשפלתי המיוחד),
תמיד הכרנו רק מרחוק מ"הכפר" שבו גדלנו.. נתקלתי היום בבלוג שלך על סבא ז"ל והתחלתי להתרגש ולדמוע .. המשכתי לבלוג יום נישואים, שנה טובה וקינחתי בבלוג של עמליה על כיתה א'…מרגישה שקשה להפסיק לקרוא.. כל כך מרגשת ונוגעת … אל תפסיקי לכתוב , גם אל תפסיקי לצלם … בקיצור תמשיכי !
מאחלת לך הרבה אושר ושמחה במשפחה היפה עם בהננות המקסימות (אין על בית של בנות .. וזה מניסיון אני אומרת ).
תודה
עלמה