הרגע הזה כשראיתי את השם שלה על צג הנייד, היה רגע מרגש עבורי.

יש לי את הנייד שלה כבר 13 שנה. היא רשומה אצלי "שרית גרטנלוב", אבל אף פעם לא צלצלתי.

כל שנה ביומולדת שלה ושלי (נולדנו באותו היום) אנחנו כותבות אחת לשניה "יומולדת שמח". וזהו. לא כל כך מכירות אז מתמקדות בעיקר בתשומת לב ליומולדת..
כל שנה בי"ט אב הייתי רואה אותה מרחוק בבית העלמין.. לא חייבת להגיד שלום. באתי אולי בשביל עצמי.
אח"כ כשגם במשפחה שלנו היום הזה בדיוק (י"ט אב) הפך ליום אבל ולא יכולתי להגיע יותר לאזכרות של דני – התחלתי לסמס לה "אני זוכרת ומחבקת"
ככה אנחנו כבר המון שנים פשוט מסמסות.. ולא מתראות כלל.

ואז, היא צלצלה.
"לאביה יש בר מצווה, עברו 13 שנה, אני צריכה עזרה"

כל כך מבלבל, שמחה ועצב מתערבבים יחד. "אני פה בשבילך, בואי נתחיל"

בין כל המיילים, ההתכתבויות והשיחות, אנחנו ממש נוגעות ברגעים, בזכרונות. ואני שואלת וקצת נכנסת פנימה כדי לדעת בדיוק איפה מותר לגעת ואיפה מותר לחשוף קצת עצבים והיא נותנת לי ופתוחה כל כך.. והכל חשוף.

"שמחה" – היא אמרה לי. זה הנושא שלנו.

כל הבית של שרית וניר צבעוני ושמח. באמת אין דברים כאלה – אדום, כחול, צהוב, סגול, ירוק.. כל צבע אפשרי מונח לו איפה שהוא בבית בכבוד גדול. הכל ביחד יוצר הרמוניה גדולה של שמחה בבית. באמת אור בבית.

שלט גדול צהוב על דלת כחולה מקבל את פניי בכניסה "בושרי גומז". מבחינתי אפשר היה גם להוסיף את הגרטנלוב שם. כמה זאת שרית.

פעם ראשונה שנפגשנו אחרי כל כך הרבה שנים וזה לא בבית עלמין.. סתם בבית. חייכנית ויְפֶהפֶיהָ כרגיל. מלאה באור. באתי עם ארגז ענק של כל מה שהכנו. כל הדברים שהפקנו לבר מצווה. אשכרה, באתי ליום יצירה כיף עם חברה מפעם.

אנחנו יושבות ומדביקות מדבקות על הברכונים, מהדקות דגלים, חותכות סרטים, מדביקות גפרורים, אורזות מתנות.. יושבות ומפטפטות את כל חיינו ב- 13 השנים האחרונות. מתעדכנות איפה גרנו, מה עשינו, איפה עבדנו, איך עם הילדים, על הבעלים.. ברבים.
לשמוע ולהרגיש את דני נוכח בבית הזה גורם לך לחשוב על העולם, על הדלתות שמסתובבות. על הקושי הגדול ועל הדרך שבא אפשר לקום ולהמשיך.
על הפסנתר של שרית יש תמונות של דני ותמונות של אביה עם ניר – ככה ביחד.

וניר שם, נמצא ושומע אותנו, משתתף בשיחה, יושב איתנו. איזה איש מדהים. איזה חיוך. לראות את המבטים שלהם האחד לשניה. מלא אהבה. ואותו מבט גם קורץ לעבר הפסנתר והתמונות שעליו.

לפעמים נגמרות לי המילים.

לפעמים אני רוצה רק להיות בשקט. להסתכל. להכיל. להרגיש.

שרית גם יודעת, לפעמים אין מה לומר, לא ברור למה לא צלצלתי 13 שנה. באמת לא מבינה למה.

היום, אני בהחלט יודעת שאין מצב שאני מפספסת אותה. מתכננת לשמור אותה קרוב מאוד אלי.

אישה לביאה, אישה חזקה, מלאה בלב ענק שמחולק למיליון חלקים וכל חלק עצום!

תודה לך שצלצלת. תודה לך ולניר על שהכנסתם אותי לביתכם ולליבכם.

אביה, יש לך בית מלא באור ומלא באהבה. אין ספק שאמא שלך באמת מצליחה להדביק את כל מי שלידה בשמחה שלה.

היא שמחה בך!